8/10/2011 09:40
|
חני המדווחת
|
מאת:
|
אני מושבת בדיוק ההיפך (ובעיקר ההיפך לגמרי מתמרה;
|
כותרת:
|
המטרה האולטימטיבית כמובן היא להעביר אחריות לילד עצמו להכנת השיעורים. אבל אין אמת אחת ואין דבר אחד נכון - לכל ילד מתאימה שיטה אחרת ולכל ילד קצב אחר. לבתי הגדולה לקח שניים תמימות להפנים שהיא האחראית לשיעורי בית ורק בכתה ד, השנה, זה הופנם לגמרי. לבתי האמצעית זה לקח בדיוק חודש של כתה א. עם הגדולה היו לי מאבקים וצעקות וסנקציות ומה לא. ועם האמצעית שום כלום. זה כמובן קשור גם לקושי ולקשיי ריכוז וקשב שיש לגדולה. איתה הייתי צריכה לשבת, והרבה. וזה כאשר כלל לא היו שיעורי בית רבים ממש לא.
באשר לסוגיית שיעורי הבית - אני חולקת לגמרי על תמרה. קודם כל כי אני חושבת שלומדים ממש מעט, מעט מדי, בבתי הספר בכיתות הנמוכות. תכלס לומדים מעט מאד ודורשים מעט מאד. כשדורסים מעט מאד ולא מנסים לפתח הישגיות גם מקבלים מעט , שזה המינימום שבמנימיום שמערכת החינוך שלנו טורחת לתת. יאני נותנת שיעורי בית נוספים, בכל יום, בחוברות שאינן כלולות בתוכנית הלימודים הרגילה. בהבנת הנקרא, חשבון ועוד. יש מנת שיעורי בית יומית לשלושת ילדי, בין אם יש ובין אם אין שיעורי בית רגילים. הם רגילים ועושים ולא מתווכחים. כי אני חושבת שאפשר וצריך לדרוש יותר. כי יש מקצועות שאין מה לעשות, תרגול הוא חלק מההבנה וההפנמה שלהם, במיוחד חשבון ואנגלית. אי אפשר להתקדם בחשבון או להפנים בלי לתרגל ולתרגל. ואני חושבת שלשבת ולעשות שיעורי בית זה חלק מהרגלי למידה בסיסייים שמתחילים בגיל צעיר אבל חשובים מאד בכתות גבוהות יותר ובאוניברסיטה ובחיים בכלל. כמובן שהכל שאלה של מידה. ילד בכתה א וב יכול לשבת ולהכין שיעורי בית כחצי שעה. ילד גדול יותר יוכל לשבת מעט יותר וכן הלאה. וכך ירכוש הרגלי למידה לכל ימי חייו.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|