אני מסתובב פה לא מעט, בעיקר כדי להבין טוב יותר משהו שמעניין מאד את אשתי, אבל לא רק. קטונתי מלייצג את הגברים, או מישהו מלבד עצמי.
אני מפריד בין המצוי, הרצוי והראוי:
על המצוי אין לי הרבה מה לומר, כולנו מכירים את המציאות, ומה שמתשקף בדיון הזה ובקודמיו הוא רק חלק קטן שלה, וזה עוד אצל נשים עם מודעות גבוהה.
בנוגע לרצוי: קודם כל, מדובר להשקפתי בחוסר-שוויון בסיסי, מובנה, גנטי; האימהות אינה רק הצד הנשי של ההורות - היא מהותה ויסודה. למרות שלכאורה ניתן לחלוק את כל מטלות ההורות, מלבד לידה והנקה, בין בני הזוג, הרי שלפי הבנתי יש דברים רבים בגידול ילדים שהטבע הנשי, השונה מזה הגברי, מותאם אליהם נכון יותר ועונה נכון יותר על הצרכים של הילדים וגידולם. לכן, אם בודקים את לוח השעות היומי, ואת לוח הימים השבועי והחודשי, במונחים של זמן עם הילדים וחלוקת משאבים רגשית, נפשית, רוחנית - אני מאמין שהמצב הנכון הוא זה שבו האישה מקדישה יותר לגידול הילדים באופן ישיר מאשר הגבר. כמובן שמדובר במערכת משפחתית, שבה יש לראות את המקרה הקונקרטי ולהתאים את הסדרי החיים אליו. במרבית שנות ההורות שלנו אנחנו עובדים שנינו, והפתרונות המעשיים (ילדים חולים, עומס בעבודה, יציאות ובילויים ביחד ולחוד, מטלות הבית והתנהלות החינוך לילדים בבית ומחוצה לו) מתגבשים תוך התאמה מיטבית לשני הצדדים. אני מסכים מאוד עם הנאמר, אצל נעהלי ואחרות, שהתפתחותה של האישה גם מחוץ לתפקידה כאם חיוני, תורם ומחזק גם את ההורות, גם את הזוגיות ובהכרח גם את המערכת המשפחתית כולה. זה אינו עומד בסתירה למה שאמרתי קודם, אלא רק מחייב להחזיק גם את הפילטר הזה מול העיניים בבואנו למצוא את שביל הזהב.
באשר לראוי: אני סבור שבחברה מתוקנת, צודקת וחזקה, צריכים להימצא פתרונות בעלי משמעות כלכלית, חברתית וקהילתית, שיאפשרו ליותר אימהות (החפצות בכך) להרחיב את משך שהותן בבית עם ילדיהן, ויחד עם זה להמשיך ולהתפתח בלימודים, בעבודה או בכל מישור אחר. הנשכרת הבאה בתור, אחרי הילדים, האם, המשפחה והקהילה - תהיה המדינה, ובגדול. אבל זה, כאמור, בחברה מתוקנת וצודקת...
|
תוכן התגובה:
|