וכמובן אני מדגישה כי זו היא דעתי בלבד, שבפנים בפנים כל אמא יודעת בדיוק מה היא רוצה ומה מתאים לה ולתינוקה, רק כמו שכבר כתבת, לפעמים כורח הנסיבות או הסביבה משפיעים אחרת. אני, לדוגמא,אמא לרותם בן השנה וארבע. נמצאת איתו בבית מהיום הראשון ועד היום,עדיין לא רואה את היום שבו אכניס אותו למסגרת. אבל, ואני לא זוכרת מי כתבה (אולי כלבובה), גם אני מהאמהות שנמצאות בבית מכורח הנסיבות. לא פוטרתי מעבודתי,להיפך. הלוואי שהייתי יכולה לחזור אליה עוד אתמול. אני בבית עם רותם כי מצבו הבריאותי דורש אותי איתו. אין אופציה אחרת. מי שמכירה אותי יודעת בדיוק על מה מדובר. יש כאלה המכירות אותי היכרות עמוקה יותר, ויודעות למשל שעברתי הרבה משברים בדרך לכאן. אז אני בבית, אבל ממש לא מבחירה. ואני אוהבת את רותם כמו שלא אהבתי מעולם, אבל אני גם אוהבת את העצמאות והחופש שלי. ואני לא מדברת על לתמיד, אלא לכמה שעות ביום. ולי,אישית,קשה מאוד להיות בבית. ופגישות עם אמהות אחרות עוזרות,אבל לא לגמרי. עדיין נשאר החלל של היצירתיות,ההישגיות,הצורך בעבודה שממש לא קשורה לרותם. הצורך לעסוק במשהו שקשור אלי,לדנה. לא לעסוק כל היום בלהיות אמא של רותם, אלא בדנה. לכל אחת מאיתנו יש את הצורך הזה,אין לי ספק. וכל אחת מאיתנו מוצאת את הסיפוק במשהו אחר-זולו עושה מדיטציה ושם היא עצמה, אחרת מתעמלת,אחרת מוצאת את עצמה בלהית אמא, ואני מוצאת את עצמי בלעבוד ואפילו להנות מזה.
בשורה התחתונה- כל אשה צריכה לחפש בעצמה את מה שעושה לה טוב,ולעשות את זה. רק השילוב של מה שעושה לכן טוב עם ההורות, הוא השילוב הנכון בעיני.
|
תוכן התגובה:
|