|
11/4/2003 19:25
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
לו
|
כותרת:
|
לו אני אל נקם, אל צבאות, פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים, כי אז הייתי מסיט רק מעט את פריזמת התפיסה של נתיניי, מהלך פיקסל אחד בלבד, כדי להעניק להם חופש להוליך את עצמם כצאן לטבח. בואו נקרא להסטה הזו בוללל את שפתם, ואז משאיר עבורם טקסטים אפיים, שעיקרם שכתוב ההסטוריה שלהם מכזו של אלים לאפוסים חברתיים, בהם הם משמשים אברונים עיוורים (בקיצור עברים בני אברהם) המואשמים קולקטיבית, במיוחד בבגידה ובתולדות הנובעות הישר ממנה. הייתי מספר להם שפעם היו עבדים, כשבנו בעבודת פרך מחומר ומלבנים, ושעכשיו הם כבר לא, ושומה עליהם שיהיו אסירי תודה. הייתי מאכיל אותם לחם עבודה במשך כל ימות השנה, וצבא של שמרים הייתי ממלכד בו, כדי שאוכל לגדול, ולהתעצם ולהתפשט בבשרם. כדי שישרדו מספיק כדי להעמיד דורות רבים ליקום המתפשט שלי, הייתי פוטר אותם מעונשי למשך שבוע, כפי שאני עושה אחת לשבוע בפוטרי אותם מעבודה. בהגדה הזו הייתי מקפיד על דרמה חזותית חזקה של מתן דם על המשקוף, שתזין במשך שאר ימות השנה תקווה המאגית של מי שפסחו עליהם בעבר, לחיי נצח לעולם. הייתי מסכסך בין המודע ותת המודע שלהם ושוחק את נפשותיהם בעבודה חשבונאית של גישור איסופי. ההגדה של פסח - נדבך חיוני מאין כמוהו באפוס החברתי היהודי שבניו לכאורה גאולים, בזכות היותם חלק מאותו קולקטיב, מטשטשת סופית את חירותו היחידנית של האדם, באמצעות שינון מנטרה, והגייה חוויתית של האפוס מנקודת ראותו ה'פרטית' - מי שלא ראה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לא יצא ידי חובתו. חג החירות שלנו, עושה תחזוקהשנתית יסודית לברגים שאנו במכונת הקולקטיב עם הסגולה שאנו - מבריג בעצמותינו היהודיות את התודעה החברתית המיוחדת שלנו. ומי שיש לו תודעה חברתית, אינו חופשי עוד.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|