|
13/4/2003 01:27
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
סודות ההצפנה והטריינינג של ורסאצ'ה
|
כותרת:
|
דיאנה, שוב אני מודה לך על שהצלת אותי מתוגת ממדבריות הפיקסלים השוממים. כל כך טוב לדעת שהצלחתי להיות מובנת. לשאלתך, לא רק לחם איני אוכלת, אלא את כל אחיו מרעיו ממשפחת הד(ע)גן, עם פזילה ליום שבו אוכל לוותר על הימנותי עם חבר מתפלחי ה'כשר לאוכלי קטניות'. אבל דור המבול, את יודעת. אי אפשר עדיין להשתמט מהכל. אנחנו קוראים את ההגדה, כמו בכל משפחה רגילה, ולי אין שום הערות ליד השולחן. אם עושים אצל רוני - אני אומרת יפה תודה שקיבלו אותי למשפחה המצוינת הזו שאיתרע מזלה לקשור עצמה אלי בעבותות נישואין, ושומרת על פרופיל נמוך. אם אצלנו - נקרעת מצחוק מהדחקות שמריץ אחי הקומיקאי המוכשר ישי קרני אקהאוז (קורא את ההגדה אחורנית, מאיר באור חדש את מיני המאכלים המשונים יש להודות של החג ומשפחתו), ונהנית, לא נעים לומר, מהשירה, וגם מזדעזעת מכל זה, במיוחד כשקולות הנשים במשפחה מתאבכים בשלי. כמו שלום טוקשה מהשער האחורי אני חושבת לי את המחשבות שלי, ושמחה על ההזדמנות מכורח לעיין באפוס מהיסודיים בהוויתנו. אני לא מעירה, כי אני יותר מדי נהנית מהבדיחות ומהביצה הקשה ומהחרוסת, ובכלל למי יש כוח לחשוף את נשמתו בפורום משפחתי? ורציתי גם לספר עוד בעניין החופש, מנקודת מגוז אחרת, שלפני יומיים נקלעתי למסיבת רווקות לראשונה בחיי. הוזמנה הסקסולוגית איריס בר-און. לגיברת יש משנה סדורה מאד לגבי סודות ההצלחה של חיי נישואין (לפני שאת יולדת - תקחי פיליפינית. אין לך כסף? תמכרי את הבית ותקחי פיליפינית. האשה הישראלית יולדת ומתחרפנת. היום יש טרנד חדש ונוראי - מישהי שמעה על רעיון הצירופים? ישנים עם הילדים עד גיל 12!!!) כאן נאלצתי לשאול בעדינות האם מדובר בעקרון הרצף. כן!!! קפצה הניאו-ורדה רזיאל-ז'קונט כמוצאת שלל רב. היה מאד משעשע להסתובב שם עם הפיצפו שלי, ולשמוע שאני המודל המושלם להרס חיי נישואין. ואגב, הסוד הגדול של נישואין מאושרים הוא טרינינג ורסאצ'ה. אין לי כוח. ועם כל זאת אני חייבת לסייג - היה מרתק. האשה הזו חכמה, יודעת, קוהרנטית ומוכשרת מאד. נהנינו נורא, במיוחד מסגנון ה'סטנד-אפ' של הרצאתה הנדיבה והמושקעת. למרות שאיני בטוחה שאני הייתי מאמצת את מה שנדמה לי שהיא מכוונת אליו. ולהפעם בלי - שו? מה, להסביר הכל לאט? אני חושבת שכל מה שאנחנו רואים, ראוי לבחינה כאילו היה צופן. משום שמטחנת הנשמות שם בסוף, שלגבי נותנת תזכורת נאה בחג החירות (וכאן אני מדמיינת את הפרסומת מלאת הגרשיים החינניים לאינטרנט המהיר), פועלת במלוא המרץ. ונדמה לי שכשאתה מכין לעצמך אוכל אתה מפזר פירורים, והצופן נוזל כטביעות אצבע על המקלדת של הדרמה האנושית המוכתבת לנו, מיטוכונדריות שקופות, משאירות חותמת מקצות אצבעותיך על הקלידים, כדאי לנו לפחות להתחקות אחר מקש הספייס, מעבר לתקרת הזכוכית שכל מיטוכונדריה באשר היא מוטלת למרגלותיה עד תום הדגימה. מה שמדלג אותי מול טיעונך, דרורית, שהחופש הוא בהיות מובחן. לעניות דעתי ונדמה לי שאין דבר ציבורי יותר מהפרטי, ממה שמאפיין אותנו כיחיד. ראי את מצעד בני הנעורים המרוכזים בעצמם, וחייבים להתנהג ולהתלבש בצורה מיוחדת וחד פעמית. וכשהם יוצאים לחוצות - סופו של דבר שהם נראים כשטנץ המשעמם ביותר. אפילו אותה הבעה על פניהם. אבוי. אין לטעמי אחיד יותר מהיחוד שבנו. אנו אחידים ביחודנו, שביום פקודה, חוששני, לא יעמוד לנו, בדיוק כפי שלא עמדה לאבותינו ולנו.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|