|
11/4/2003 23:15
|
טובה קראוזה
|
מאת:
|
|
הללי,
|
כותרת:
|
קודם כל, שמחתי מאד לראות אותך היום, והתרגשתי ממה שאמרת לי. קראתי על אביך - תנחומי מכל הלב (אם כי באיחור). מי ייתן ועכשיו תהיינה רק שמחות.
מה שהעלית לגבי החופש, מבלי לקרוא את כל הדיון, הזכיר לי את נושא תחושת החופש לפני שנולדים הילדים: האם יש חופש אחרי שהופכים להורים? במידה מסויימת לא. יש מן אבן כזאת של אחריות ודאגה שמתיישבת לך על הלב מהרגע שהפכת להורה.
וזו הזדמנות מצויינת לצטט כאן שיר נוסף מהספר "שמלת הריון" מאת יצחק שלו. מוקדש באהבה לכל ההורים:
פרהיסטוריה פרטית
מוזר כי הלכנו אי פעם בלי ילד בצד, וטרם נודענו כאמא שלו וכאבא. מוזר כי רק שני מעילינו נתלו בקולב, ורק מחט אחת לך היתה, ומעט המלאכה בה.
בחדר רוקים קר וזול היינו עורכים את חצי הככר ואת קב הזיתים למו טרף. לא אפית עוד עוגות. לא כירסם עוד תינוק בגנבה מנתחי שוקולד שחומים שהנחנו לערב.
היינו תועים בלילות לבנה קסומים. היינו באים מן האין. יוצאים אל האפס. היינו הולכים לסרטים בשלוש או בשבע בלי פחד בלב: לא השארנו בחדר כל נפש...
לא ידענו עדיין מחיר סוסי עץ ובובות. לא חיפשנו רופא בלילות, ברחובה של הקרת, לא ליוה את חיינו שיעול הגרונות הצבים בסתוים, בין תקופת החמה לתקופה האחרת.
איזה זמן פרהיסטורי! חגונו לבד במערה חגי אהבה מסוערת ותעל קטורתנו. היה זה בטרם יבואו הטף, ובטרם ישכיחו ימי הולדתם את ימי הולדתנו!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|