|
26/2/2009 18:33
|
רונה
|
מאת:
|
|
אני ממש מרגישה חריגה בדיון הזה.
|
כותרת:
|
נראה לי כאילו אני לא שפויה באדישות שלי. אנ חושבת שעיקר האדישות נובעת מהרצון שלי בשקט בנוחות ובשלווה אבל תמרה אני ואת כל כך הרבה פעמים הזדהנו בדיונים זו עם זו אז איך זה שאני כל כך לא יודעת מה לומר לך... מזדהה מאוד עם טראומת הילדות של כיתה א' שעד היום זכורה לי וחקוקה בליבי אבל אני זה אני וירדן שלי הוא ירדן. יו לוסט איט דרלינג. תנשמי עמוק כנסי לפרופורציה תכניסי את האיש לאיזון אם יש אצלו ותנסי להרגע.
אין הורה אחד בגן שלא שואל אותי אם הלכתי לבחינות לביה"ס לאומנויות ואין גננת או סייעת אחת שלא מתפעלת מכישורי השירה והריקוד של ירדן. יש לו את זה ואין ספק אבל אין מצב שאמא שלו תוציא אותו מהבועה . לי מה שחשוב- קירבה הביתה חברים מהגן שימשיכו איתו, נוחות וידיעה שזה בי"ס טוב. בדקתי את זה לפני שעברתי וידאתי שזה בי"ס טוב ולא בהכרח הכי טוב... העיקר שלא רע. הייתי בלב טוב והוא היה נראה לי יפה וקומפקטי נוח להסעה נוח לסבא סבתא לעזרה וגם אם יתפך העולם אני לא אסיע אותו לת"א או לשום ביה"ס שלא נמצא בקירבת הבית המשפחה החברים. אז מה? למה אני חריגה כאן? מה דפוק בגישה שלי?
תמרה אהובה, את בסמביוזה היסטרית. מהר מהר שיחה עם יועץ כדי למתוח את הקוים בינך לבין הבן שלך. אל תשלי את עצמך ולו לא לרגע. ההיסטריה שלך נשקפת לו אולי במימדים אחרים אבל הוא מודע. לא קראתי שום דבר דראמטי במה שהיה ותאמיני לי אני לא צריכה הרבה כדי שפיוז יעלה לי או דמעות ירדו לי בכל מה שקשור בסיטואציות האלה.
וחני יקירתי - אלופה את.
רונה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|