|
26/2/2009 21:15
|
ריש
|
מאת:
|
|
תמרה,
|
כותרת:
|
לא יודעת מה קורה לכם בגן הנוכחי, אבל בגן "הצעיר" של הגמד (וגם במעון בשנתיים מתוך השלוש) לא רוויתי נחת (אפשר לומר בקלות שחולת קדחת היתה יותר נינוחה ממני). לא ויתרתי. במעון דאגתי שיבינו שלילד יש בעיה (והיא לא בראש של אמא שלו), לא ממ שעזר, אבל כמו שאומרים בצבא, עוד לא קם המאנייק שיעצור את השעון. ובסוף השנה התחלנו תהליך של אבחון בהתפתחות הילד כי הבאג בראש של האמא שלו לא נרגע, להפך - גדל ונעשה רעשני יותר. בגן הצעיר קיבלנו תשובות מכעיסות ואי שת"פ ובתגובה קניתי הביתה (!!!!) ציוד גן מלא שכלל כוסות גואש (שני סטים + מכחולים בשני עוביים שונים), צבעי מים על משטח אישי (ומכחולים תואמים), טושטושים (טושי לחיצה),צבעי ידיים, צבעי גוניס למיניהם בדרגות קושי שונות (מע"ב שמן ועד גירי שעוה שהופכים לצבעי מים מגניבים אח"כ...), חותכני נייר (כאלה בצורות שונות כדי שיפעיל את הידיים), עיסת נייר, דאס, בצק לעוגיות (האיש היה מכין מתכון כפול כדי שאחה"צ אכין עוגיות עם הגמד וחבריו), מספרים מסוגים שונים, חוברות עבודה... וגם סקוטר, פדאלו, קביי כוסות, טרמפולינה, כדורים בגדלים שונים, כלי גינה מותאמים בגדלם לילד ועוד... בקיצר הריפוי בעיסוק אחת לשבוע היה "דוגמית" למה שקרה כמעט בכל יום בבית שלנו. בגן הילד לא עשה דבר בחומרי יצירה בטענה שבמרכז הטיפולי יודעים את העבודה, ואח"כ עוד הגדילו עשות ואמרו שהן זורקות את העבודות כדי שלא יהיה לנו "זבל הביתה" (בולשיט הילד שלי לא צייר שנה שלמה... אני יודעת, הייתי רואה מה הוא יודע ובעיקר מה הוא לא יודע בבית כשעבדנו מידי יום). כיתה א' היא אותו כנ"ל. לא עושים איתו הרבה. ודווקא לא מהצד המתקשה, כי מראש טיפלנו בקשיים (ואפילו הגשנו את הדו"ח המסכם לפני כניסתו לכיתה א'). התחילו להזיק פחות (בשעה טובה!), כי לפני כן הילד כבר אמר שחשבון הוא השיעור הכי לא אהוב עליו. אנחנו עובדים בבית לפחות 3 פעמים בשבוע. זה נכנס ללו"ז החוגים והחברים (ולא בא ע"ח אף אחד מהם כי הם לא פחות חשובים). לא מוותרת, בעיקר לא לעצמי. אני משתדלת לא לבלבל בין מה הגמד צריך לבין מה אני צריכה (ולפעמים זו חלק מהבעיה), אבל אני שם לרשותו מסיעה, מלמדת ותומכת בו. התפקיד מגיע יחד עם תעודת הלידה. חוזה ארוך טווח לל אימי חופשה או מחלה. ;) כן - יש ויתורים, אבל זה ענין של סדרי עדיפויות אישיים. אני רואה בכל מה שעשיתי עד כה עבור הילדים שלי, כחלק מהמחויבות "הטבעית" שלי. אני יודעת שזה לא "הנורמטיבי" אבל זה ממש לא מענין אותי. ברגעים קשים אני רואה שמה שעשיתי עד כה "משתלם" ומוכיח את עצמו כ"שווה".
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|