אני לא יודעת מה היתה מערכת היחסים המדוייקת ביניכם לאורך השנים, אבל בהנחה שהבסיס כן היה טוב, ושכן היה חום ואהבה, ובהנחה שהוא עדיין לא עזב, אלא רק מדבר על עזיבה בימים הקרובים (ועדיין ישן בבית), אני לא הייתי נותנת לו ללכת!!!!!!!!!
אני מניחה שיהיו פה כאלה שיחשבו שאני משוגעת, אבל אני מאלה שחושבות שזכותנו וחובתנו להילחם כמו נמרות על שלמות התא המשפחתי שלנו!!!
אני הייתי צועקת עליו טוב-טוב, מבהירה לו שאצלנו אין דבר כזה, וסוחבת אותו בכוח לטיפול זוגי, וש"הכלבה" תחכה.
אם הוא אדם טוב ביסודו, ולא איזה מניאק פתולוגי, אני מאמינה שיש סיכוי טוב שהוא כן ייתן לזה צ'אנס. והוא יצטרך כמובן לפצות אותך טוב-טוב על מה שעשה.
מי אמר שצריך לוותר? אני ממש לא הייתי מוותרת. למה שכולם יסבלו? את.... הילדים...... למה? במקום להתמודד עם המציאות שהוא יצר, אל תאפשרי לו ליצור את המציאות הזו. תיצרי מציאות חדשה, שאת קובעת אותה!
בסוף יש סיכוי שהוא עוד יודה לך.
אני יודעת שזה נשמע משוגע ולא מקובל, אבל גם אני עצמי פעלתי כך בעבר, והיום אנו משפחה מאושרת, פוציתי בגדול, והאפיזודה נשכחה.
|
תוכן התגובה:
|