|
13/1/2006 20:59
|
אני שעצובה איתך
|
מאת:
|
|
ללבד מעכשיו יקרה מאוד
|
כותרת:
|
קראתי ובכיתי. רוצה לחבק אותך, לנגב לך את הדמעות ולנסות לעודד. רוצה להתיחס לשאלה של איך להציג את המציאות בפני הילדים. ואני כותבת את מה שאני כותבת ל-א מתוך מחשבה שצריך להתחשב בבן זוגך או לרחם עליו. ממש לא. ואני גם מסכימה איתך שלא צריך להעביר להם את המסר שזו התנהגות לגיטימית. אבל, הם ממילא קטנים שלא יכולים לדעתי להבין עדיין עניינים ערכיים מורכבים כאלו. כלומר, אם תציגי אותו בתור ה"רע" אני לא חושבת שהם יבינו שהוא רע בגלל שהתנהג בחוסר מוסריות, זה מעבר ליכולת של ילדים להבין דבר כזה. הם יבינו את זה פשוטו כמשמעו: אבא רע ואמא טובה ומסכנה(!). אז נכון שמותר לאמא להיות עצובה וכו'. אבל לא נראה לי שאת רוצה ושכדאי שילדייך יחשבו שאת המסכנה ואבא הוא הרע. זה יכול להזיק להם (בשלב הזה שהם עוד לא מסוגלים וצריכים להבין עניינים עמוקים שקשורים ביחסים) הרבה יותר. עם כל הקושי אני חושבת שהמסר שצריך לעבור אליהם הוא שאבא ואמא החליטו (ב-י-ח-ד) להפרד. תסמכי עליהם שכיגדלו הם ישכילו לשאול את השאלות הנכונות והמעמיקות יותר ואז אני חושבת שמותר יהיה לך להציג את הדברים בדרך הנכונה (כלומר, בחלוקה גסה: מי הטוב ומי הרע בסיפור). ועוד דבר שכבר כתבו. אני מסכימה מאוד עם מי שהציעה שאת צריכה להרפות עכשיו. לא בגלל שאת לא צריכה להלחם עליו ולא בגלל משחקי כבוד. אלא בגלל שלא נראה לי שיש משהו שיחזיר אותו ע-כ-ש-י-ו. אם הוא ירצה לחזור זה יוכל לקרות אם את תרפי ותשדרי תחושה של "אני מקבלת את זה, לא צריכה אותך, אני אסתדר לבד". ולא כמשחק אלא כי יש מצבים שככל שתראי שאת רוצה, זה רק ירחיק אותו. הוא זקוק לזמן כדי לראות את הדברים ממרחק מה. כתבת בעצמך שהוא נמצא עמוק עמוק בתוך היחסים שלו עם הכלבה (וכן, היא ועוד איך כלבה), אז לא נראה שיש משהו שיכול להחזיר אותו בשלב זה. ודבר אחרון אחרון, אני לא יודעת מאיפה את אבל (ואני באמת מתכוונת לזה) אם את רוצה לדבר, לבכות או להעזר - תכתבי לי. אני אשמח להיות איתך. אני לא יודעת במי את נעזרת (חברות, משפחה וכו'..) אבל אם את רוצה לדבר פנים מול פנים אני רוצה לעזור. נשיקות, אני.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|