שאלת איך אני מחזיקה מעמד. אני תוהה האם איך שאני היום נחשב ל "מחזיקה מעמד".
עדיין לא התאשפזתי עם התמוטטות עצבים, זה הישג, לא? הבית מתפקד בסדר. אני עובדת. מצד שני, בבדיקה אצל רופא הנשים פרצתי בבכי בלתי נשלט וממושך מהסיטואציה הבלתי אפשרית שבה הייתי נתונה. הרופא ההמום היה צריך להרגיע אותי. הוא הצליח, גם אם לא ידע את הפרטים. לא ברור לי איך כל כך.
אני רוב הזמן עצובה. מאד מרירה. כועסת. מרגישה חסרת אונים. כבר פחות אוהבת - את צודקת. לא רק שעזב אותי בצורה בלתי נתפסת ממש, כל יום שעובר והיחס שלו (שנובע מאי נעימות שלו, אני בטוחה) מחדדים את תחושת הנטישה.
יש שיר ידוע שמדקלם רשימה של עצות בשם sun screen, מכירה? אומרים שם: "אל תתנהג בזילזול לגבי ליבם של אחרים. אל תשלים עם אנשים שמתנהגים כך עם הלב שלך. " כך הוא מתנהג.
עדיין בפנים מתחת לכל הכעס והמרירות, יש שכבות גם אחרות אצלי, אני חושבת. לא יודעת אם אצליח להתחבר אליהן יותר לעולם - העלבון הוא בלתי נתפס בעוצמתו. הבגידה - (האישית, אפילו לא המינית) - הינה מעבר לכל שיא אפשרי. כך היא בגידה על ידי אדם קרוב, ועוד בדרך הזו.
אין לי מספיק מילים לתאר לך את הרגשות שיש בי בימים האלה.
האם תוכלי לספר לי עוד על חוויותייך האישיות כשעברת את זה, מהצד של הילדים?
אם אכתוב עוד, זה יהיה בדיון הזה. אני אשמח מאד למצוא אותך כאן.
|
תוכן התגובה:
|