כל יום שעובר אני מוטחת עשרות פעמים לשני קטבים שונים, מצד לצד, פעם ככה, פעם ככה. התחושה הכואבת של "איזו טעות" "זה לא חייב להיות ככה" אולי אפשר גם אחרת" "אולי אפשר להציל" "אולי להתעקש על הטיפול האישי והזוגי שמעולם לא קיבלנו וזה מה שייתן לנו סיכוי אמיתי" - זו תחושה מקפיאה של פיספוס. חרדה ופחד גדול.
מצד שני יש רגעים של חוזק - "אני כבר משלימה" "יהיה בסדר (איך בדיוק...?)" "לי ולילדים יהיה טוב ביחד, זה הוא שהפסיד הרבה יותר" וכ"ו.
אח"כ, בחלומות בלילה (ממש כך..) אני מגלה שתחושת החוזק הזו די מדומה, שהשאיפה הפנימית האמיתית שלי היא שהכל יסתדר בינינו. רק לא יודעת איך.
לא רוצה לפגוע בילדים. לא רוצה לפגוע בילדים. לא רוצה לפגוע בילדים. זה הכי חזק בי. יותר מהכל. התמימות שלהם שוברת אותי. העולם "הבטוח" שהם עדיין בו, וטוב להם שם.
יודעת שזה יכול היה להיות אחרת, טוב יותר. מצאתי אתמול במקרה משהו שכתב לי רק 3 חודשים לפני שאמר שהוא רוצה לעזוב. סתם כך, באמצע יום עבודה רגיל, כתב כמה הוא מעריך ואוהב אותי על כך שלא נפלתי יחד איתו במשבר שהיה לו לפני שנתיים, אלא עזרתי לו להיחלץ - מבחוץ. הוא הצליח להתחבר לתחושה הזו אחרי כמעט שנתיים, נזכר ורצה לשתף אותי בזה. אז איך מישהו כזה הולך ומתאהב במישהי אחרת בערך חודש לאחר מכן??? הוא חיפש משהו שם, פיצוי לאיזה חסר פנימי, לדעתי. האם יש משהו שעוד ניתן לנסות לעשות שעדיין לא ניסינו? הספק הזה יכול לשגע.
ל"היי" - תודה שאת חושבת. גם אני חושבת עליכן בתוך כל זה ועל מה שעשיתן עבורי. ל"תיכף גם לבד" - מה שלומך? אנחנו בערך באותו שלב בהריון, את יודעת? ספרי, איך את מרגישה היום עם הכל. קשה להאמין שזה קורה לעוד מישהי. אני יודעת מה את עוברת. זה כל כך קשה. הילד יהיה בסדר, הוא צעיר מספיק ויש לו תמיד אותך. את אף פעם לא תלכי לשום מקום. בבקשה, כיתבי עוד.
|
תוכן התגובה:
|