היי, לא קראתי את כל התגובות ,אך מנסיוני הייתי רוצה לספרלך משהו ותעשי עם זה מה שאת חושבת. לפני 4.5 שנים כאשר היה לנו תינוק בן 4 חודשים (ילד ראשון)!! הוא החליט לעזוב את הבית. הוא רצה את החברים שלו ,את החופש ,טען שאני לא מספיק "עושה לו את זה" הייתי אז בת 27 ,אוהבת אותו עד עמקי נשמתי ,פגועה, מרוסקת. כמובן שהיו דברים קטנים בדרך שהראו שמשהו לא טוב קורה פה ואז הגיע הרגע שהוא קם והלך. ומה לא עשיתי: בכיתי, התחננתי ,ניסיתי לדבר עם הוריו,אחותו חברים וכלום לא עזר להיפך זה רק אטם אותו וגם לו להיות יותר נחוש בעזיבה שלו. אכלתי קש במשך לפחות שנה ובמהלך השנה הזו עדין ביקשתי שיחזור ושאני מחכה לו ושהוא יתחרט על מעשיו ושאין כמו בבית ומה לא... וזה לא עזר.. רק ביום נסיכיקרא לי אמא וליטף לי את הלחי התעוררתי לחיים, הבנתי שאני חייבת להמשיך לטפל בו מהלב ולא רק מהרציונל.ולהתעורר. נראה לי שביום שבו הרפיתי ממנו ופחות התקשרתי וניגסתי התהפך משהו אצלו אבל זה היה כבר מאוחר בשבילי. הבנתי שאני לא רוצה אותו. עד היום הוא מנסה לחזור ,מה הוא לא עבר בדרך :חזרה בתשובה,טיפול אצל פסיכולוג ועכשו אני לא רוצה אותו. אין לי כיום בן זוג ואני מרגישה שרק בשנה האחרונה אני רצה אבל פוחדת. בכל מקרה שורה תחתונה בנושא: תשתדלי ואני יודעת שזה קשהכי את רוצה לשמור על המשפחה שלך ולהילחם כמו לביאה -אבל אולי צריך להראות לו שאת לא תילחמי עליו בכל מחיר. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם שתהיי חזקה , שולחת לך חיבוקים מכל הלב. אני
|
תוכן התגובה:
|