הכרתי משפחה שכלפי חוץ (אני לא יודעת מה היה "באמת" בפנים) הכל נראה בסדר גמור. אמא, אבא ושני ילדים ( בני 10 ו-16 אם אני לא טועה), כולם אוהבים, מבלים יחד, צוחקים ועליזים. ואז יום אחד האבא מודיע לאמא שיש לו חברה והוא רוצה לעזוב את הבית. האמא בשוק, פגועה, כועסת, ובכל זאת מבקשת שיישאר, והוא מסרב. כמה זמן לאחר מכן, בעידוד הילדים, היא מתקשרת אליו ומנסה לשכנע אותו לחזור. "נשכח ונסלח ונפתח דף חדש. גם הילדים נורא מתגעגעים." ומה הוא ענה לה? "היית מתה!". מאוחר יותר כשבא באופן מתוכנן לקחת עוד כמה דברים מהבית, שאל אותו אחד הילדים: "אבא, למה אתה עוזב?" ומה הוא ענה לו (בחיי!): "כי נמאס לי לגדל אותכם" וצחק. הוא עבר לגור לבד. הוא והחברה נפרדו לא הרבה אחר-כך. מתישהו הוא פגש מישהי אחרת. הם התחתנו. נולדו להם 2 ילדים. מהתחלה הוא לא ממש ניסה לשמור על קשר. הוא לא התקשר גם בימי הולדת. סבא וסבתא ניסו להכריח את הילדים לשמור על קשר בסגנונם הפולני (אתם נורא לא בסדר, למה אתם לא מתקשרים אליו?). כל אחד מהילדים הגיב אחרת. הקטן התנהג כמו אישה מוכה. היה הולך אליו לבית החדש. מנסה בכל הכוח לשמור על קשר. עושה לו מארבים. דופק בדלת דקות ארוכות עד שהיה פותח לו. וחוזר הביתה ומוציא את העצבים על אמא ועל הכלב. הגדול כאילו היה חזק. לא רוצה קשר - לא צריך. אחרי שנה הוא ניסה להתאבד. היצילו אותו בזמן. לא סיפרו לאבא. לא מגיע לו לדעת.
בסופו של דבר, אחרי כמה שנים, העניינים הסתדרו. הילדים כבר גדולים ולמדו להסתדר בלי האבא. ולאמא יש שני בנים שמעריכים אותה עוד יותר. אה, היא גם פגשה מישהו אחר, והם התחתנו וחיים באושר.
חזקי ואמצי.
|
תוכן התגובה:
|