שלום שלום לך יקירתי :-)
איזה כיף לי שאת שואלת אותי את זה. עוזר מאוד לחדד מחשבות.
ליצור קשר טוב עם ילדים, כזה שיש בו בסיס רחב של שיתוף פעולה, הוא תהליך ארוך. זה כמו ליצור נישואין טובים, או קשרי עבודה טובים. נניח שהיית שואלת אותי (או את עצמך), איך אני אגרום לזה ש(סתם דוגמא) בעלי יעשה כלים בבית, ולא רק אני. בהנחה שעונשים לא באים בחשבון ( :) מה עושים. אז כמובן שזה נושא שלם, ויש כאלה שבאמת משקיעים משאבים כמו להשתתף בסדנת תקשורת ויחסים, או אימון או טיפול, במטרה לפתור את הנושאים שמקלקלים את הקשר וגורמים לזה שלא רק שבן הזוג לא מוכן לשטוף כלים, אלא שכל הנושא הוא טעון וכואב וכעוס.
יתכן גם שבסוף התהליך, הקשר יהיה טוב, ואולי בן הזוג לא ישטוף כלים. אולי הפתרון יהיה דווקא שהאישה תמשיך עם שטיפת הכלים אבל בן הזוג יתחיל לעשות ספונג'ה פעם בשבוע, או שיקחו עוזרת או שבכלל ילמדו את הילדים לשטוף כלים. הפתרונות יכולים להיות מגוונים, אבל כשמגיעים לקשר טוב וקרוב ואוהב ומכיל כבוד ותקשורת, ימצאו הפתרונות, ואולי הם יהיו טובים יותר מכל מה שאפשר לדמיין מלכתחילה (בהמשך שמתי לינק לקטע שכתבתי על פתרון מחלוקת גדולה בין בני זוג, פתרון שאף אחד משלושתינו לא היה יכול לנחש בהתחלה).
עכשיו נחזור לילדים. כתבת ניסוח מעניין, לשכנע אותם בעקיפין לעשות את מה שאני רוצה. אני לא מנסחת את זה כך. לפעמים אין ברירה (שאני רואה) ואני פשוט מכריחה אותם לעשות משהו. אני מעדיפה להיות כנה ולהגדיר את זה כך. אתם חייבים ואין ברירה. כמו לאחוז יד של פעוט שרץ לכביש. אני לא אתן לו עונש על הריצה, אני פשוט אאחוז בידו והוא לא יכול לרוץ. אני כופה עליו פיזית, אבל ללא כעס ועם המון אהבה וגם כבוד לזה שהוא מתנגד (איך? עבודה רגשית רבה להגיע לשם...). גם בגיל גדול יותר, אם למשל הבת שלי לא רוצה להכין שיעורים כרגע, ואנחנו מחפשים פתרון אחר (אולי אפשר אח"כ או מחר), אבל לפעמים מבינים שעכשיו זה הזמן, ובעצם אין לה ברירה. ואני אשב לידה ואכיל את החוסר שביעות רצון שלה, אבל היא צריכה לעשות את השיעורים (זה מקרה נדיר אצלנו אבל דוגמא). אני כופה וזהו. אני לא משאירה שום פתח.
יש מקרים הפוכים, שבהם אני מוותרת מראש, ומחליטה שהדרישה הזו לא סבירה מהילד. למשל מבחינתי ילדים עד גיל מסוים (לא אגיד כדי לא להסתבך...) לא סביר שישנו לבד בחדר. אז אני הלכתי לישון איתם. ולא דרשתי מהם להשאר לבד ערים בחדר חשוך. לא סביר בעיני אז אני מראש נסוגה מהבקשה שלי ומתכננת תוכנית אחרת. אז ככה ש- 3.5 והשכבה לבד זה מצב שאצלי לא קיים.
יש מקרים רבים שנמנעים מראש כאשר יוצרים קשר טוב עם ילדים. יש אוירה של כבוד ושיתוף פעולה, ואני משתדלת שהבקשות שלי יהיו סבירות, ומוסברות, ואני משתדלת לכבד בקשות שלהם שאני יכולה, וכך הלאה, ואז מראש, בד"כ הם עושים מה שאני רוצה, שאו שאנחנו מצליחים למצוא פתרון שיהיה מקובל על כולם.
אלימות פיזית - זה מה שכתבתי בקטע שהפניתי אליו. זה נושא רגשי מורכב שאני לא חושבת שבכלל שום טקטיקות או טיפים מתאימים. לגשת לזה עם טקטיקות (או עונשים) זה לא כמו לנסות להשיג שיתוף בעבודות הבית מבן הזוג בעזרת טקטיקות ועונשים, זה כמו לנסות להשיג סקס טוב בעזרת טקטיקות ועונשים. עוד יותר הזוי. הרי את לא רוצה רק שלא יטיחו את הראשים אחד של השני בקירות (כמו ששלי הטיחו כמה פעמים). את רוצה שהקשר ביניהם ישתנה. ופה מה שנדרש הוא רחב יותר, שמשהו אצלך ישתנה ביחס שלך לכל הקשר ביניהם ולכל נושא האלימות, כך שתוכלי לתמוך בהם בשינוי הרגשי שלהם. במשך שנה בערך ניסיתי להסתדר עם המכות שלהם באמצעים טכניים. רק כשהפניתי לזה משאבים רגשיים זה הסתיים ולא חזר עוד.
אני מבינה שיתכן שהתשובה שלי מצערת. כי אני בעצם לא עוזרת כרגע נקודתית, אני אומרת שזו הרבה עבודה. אבל קודם כל שווה לזכור שאכן יש דרכים לפתרונות יסודיים ועמוקים של כל העניינים האלה. ושנית, מי שהן אלופות הטיפים הבאמת טובים לנושא התקשורת עם ילדים, הן פייבר ומייזליש ב"איך לדבר כך שילדים יקשיבו..." - ויש להם שלושה ספרים שהם כולם בעברית ומעולים.
וגם מצאתי את הקטע הזה שלי באונלייף, עם כמה קווים מנחים ליצירת גבולות ברורים עם ילדים: http://www.onlife.co.il/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D/5385/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%94%D7%91%D7%AA
בהצלחה :-)
והנה הקטע על המחלוקת בין בני זוג - האישה רצתה להיות עצמאית והגבר התנגד, ואיך הסתדרו עם זה: https://sites.google.com/site/sallytadmor/coaching_for_solving_argument
|
תוכן התגובה:
|