היי מיה,
אם אתם מרוצים ממה שיש לכם, אז בכיף! סבבה. אני לא זו שאבוא ואגיד לך שמה שאת עושה טוב או לא טוב. באיזו סמכות?
אני רק בודקת את הנושא, אם זה מעניין מישהו. אם מישהו מרגיש שיש לו מה לשפר שם, שמה שהוא עושה *לא* עובד היטב עבורו. אם מישהי (כמו הרבה שכותבות) כבר נותנת עונשים, וזה לא עובד. הילדים עדיין עושים את זה. או שהקשר איתם לא טוב. אז אפשר להתחיל לחשוב על הנושא הזה מעוד כוונים. לפתוח עוד את החשיבה. בעיקר אני אוהבת לסובב דברים לכוון שלי - איך אני מרגישה בתפקיד ההפוך. לדעתי אפשר ללמוד הרבה מהכוון הזה. ובהחלט גם אני חושבת על הטווח הארוך. הרבה מאוד. אני רואה אנשים גם מהצד השני, בגיל שלנו, והם מספרים על הילדות שלהם.
גם אצלנו שינה תמיד היתה דבר חיובי וכיפי (זה היה יחד). על פחדים וחלומות רעים אני יודעת רק מקריאה ברשת או מחברות. אבל אני לא רוצה להיתמם ולשנות את המציאות כפי שהיא עבור הילד. אם זה כיפי וזה מקום בטוח עבורו - מה טוב. אם הוא צורח ומפחד וחולם על מפלצות, אז עדיף להיות כנים, זה לא בטוח שם עבורו. ונחשוב מה עושים עם זה.
ומה שאהבתי במה שכתבת - שעונש לא חייב להיות בכעס. יש איזה רב מפורסם שאומר שאכן מותר להרביץ לילדים, אבל זה חייב להעשות במתינות וללא כעס. וזו באמת שאלה, אם מסוגלים לעשות את זה (וגם אם רוצים). ובפועל מעולם לא ראיתי את זה קורה, מכות ללא כעס, גם עונשים ללא שום כעס ובאהבה רבה - אישית לא ראיתי (אבל אם זה אצלך ככה - מסירה את הכובע), חוץ מפעם אחת. היה סרט יפני שבו האם הענישה את בנה שהוא צריך לעמוד בחוץ בשלג ולהחזיק בלוק על הידיים פשוטות קדימה. היא מבחינתה חייבת לתת עונש כזה, כי אחרת היא תקלקל את הילד, והיא עשתה זאת באהבה רבה, וגם היתה די עצובה, והיא ישבה לידו בכל אורך הזמן הזה, כדי לתמוך בו. זה בהחלט היה נוגע ללב. בד"כ בתחושה שלי יחס שלילי כלפי הילד הוא חלק אינטרגלי מהעונש, ופה זה בהחלט לא היה כך.
|
תוכן התגובה:
|