נושאים מאוד מעניינים שאני חושבת עליהם הרבה.
לגבי כעס. אני מסכימה, כמובן, לא הגיוני לומר אחרת, שכעס הוא רגש לגיטימי *מבחינתנו*. מבחינתי כל הרגשות שלנו לגיטימיים, גם אלו שרוב האנשים חושבים שהם לא לגיטימיים. כל מה שמגיע מבפנים - ברוך הבא. גם שנאה, גם קנאה, גם רצון להרס, גם רצונות מוזרים אחרים כמו התחושה הממש ברורה שתמיד היתה לי, שאני רוצה לאכול את הילדים שלי (...)
הויכוח שלי עם הרבה מאוד אנשים, וכנראה גם איתך, וזה בסדר, הוא לגבי הלגיטימיות של *להוציא* את הכעס שלנו על אחרים, ולהשתמש בו למטרותינו. זה כמובן קורה גם לי לפעמים (פחות ופחות ככל שהתהליך האישי שלי מתקדם, ובכל זאת), אבל אני לא מעוניינת בזה. אני מעוניינת שהקשר שלנו לא יכיל הוצאת כעס אחד על השני. וכמובן אני סבלנית לכעס שלהם כלפי, אבל משתדלת שלא להוציא את הכעס שלי עליהם. מה שאני עושה איתו זו כבר שאלה נפרדת. אני אוהבת להשוות קשר עם ילדים לקשר זוגי, כי בקשר זוגי יש לנו זוית ראיה אחרת. גם בקשר הזוגי אני משתדלת שהכעס שלי לא יהיה חלק גדול מהתקשורת, ואם כבר כן, אז אני משתפת אותו כשיתוף שלי - ומקוה שהשני מוכן באבירות להכיל אותו (לא עושה זאת עם ילדים באידיאל) - ולא מוציאה את הכעס על השני כאמצעי, וטוענת שהוא אשם.
הנה משהו שכתבתי על כעס: http://sites.google.com/site/sallytadmor/working_with_anger-1
ועכשיו לגבי העצמאות. אני מסכימה איתך כל כך. לא בענייני שינה אמנם, אבל בכל עניין אחר. לבצע את כל המשימות עבור ילדינו הוא צעד מאוד מאוד מגביל עבורם. ממש שמחתי כשקראתי אותך כותבת את זה. אנחנו צריכים אנשים סביבנו שיגדלו להיות competent.
ומה לגבי השינה, אם את שואלת אותי (מה שנראה לי שכן :)... כשהילדים שלי היו תינוקות, לא העליתי בדעתי (האישית) לשים אותם לישון בחדר אחר ממני. היה נראה לי פשוט לא ביולוגי. לא מכירה יונק שעושה זאת, וגם אני לא חשבתי שיש בזה הגיון כלשהו. אח"כ גם כילדים קטנים עדיין, זה היה נראה לי מוזר. לי אישית זה לא טבעי. זה הרי כן חשוך. וכן לבד. ואני אישית, נניח, גם עבורי לישון לבד זו פשרה בד"כ (לא משווה לשינה עם ילדים). אני מעדיפה לישון עם נוכחות אוהבת לצידי. ואני זוכרת את עצמי כילדה. אם היה לי כאב בטן, אצל אמא במיטה הוא היה עובר. פשוט הרגשתי שם יותר טוב. נדמה לי שרוב האנשים מתארים בילדותם רצון כזה או אחר לישון עם ההורים. אז זה היה טבעי לי להענות לזה (לא נכנסת כרגע שיצרנו מרחב מרווח עם מקום לכל אחד). הם תמיד אהבו ללכת לישון ולא היו פחדים, אבל הרעיון ללכת לישון לבד לא היה מתקבל על דעתם לרגע וגם אני לא חשבתי שזה נחוץ. אני ידעתי שיגיע הגיל שזה יהיה כיף ועצמאי ומלהיב עבורם, ואכן זה הגיע בטבעיות. לבכורה בגיל 5 והקטן בגיל 3 הצטרף אליה.
אז אם היתי נתקלת בתינוק או ילד שפשוט צועד לעבר חדרו, אומר שלום והולך לישון, בלי שהיה קודם תהליך שכולל בכי והכרחה לישון לבד, היתי וודאי מאפשרת לו. כמו שזה קורה עם כל כך הרבה תחומים. ילדי הושיטו לבד את ידיהם לאכול לבד ואיפשרתי, להכין היום פיצות לבד ואני מאפשרת, הם רצו לצייר לבד או לטפס לבד על מתקנים גבוהים בגן השעשועים. אני מאפשרת כל מה שהם רוצים והרבה יותר מהורים רבים שאני מכירה. אבל לישון לבד הם מעולם לא ביקשו. עד שביקשו.
ומדוע הוא לא מרגיש בטוח בחדר ובמיטה? כי הוא לבד בחושך. האמת היא שלא דייקתי כשכתבתי שאין פחדים אצלנו. לא היו בגיל צעיר. עכשיו בגיל 8.5, בחודשים האחרונים פתאום ביתי הגדולה והמוכשרת שהולכת לבד למקומות ועומדת באתגרים גדולים (התעמלות קרקע), הודיעה לי שבלילה אני לא צריכה לסגור את דלת חדרה, כי היא לא רוצה להרגיש לבד והיא פוחדת. אחרי 3.5 שנים שהיא ישנה לבד. למה פוחדת? כי היא מרגישה לבד. הכי טבעי לי בעולם. הרי אנחנו יצורים ביולוגיים, התפתחנו בסוואנה ומבחינת המוח אנחנו פוחדים מחיות טרף (בדיוק קוראת ספר על זה - יש הרבה - על עד כמה המוח שלנו דומה לזה של הפרימאטים).
עד פה. לילה טוב :-)
|
תוכן התגובה:
|