לפותחת ההודעה- איכשהו מכל הדיון אני דווקא איתך. הרגיש לי לא נוח שהדיון הפך, בלי כוונה כמובן של אף אחד, לדיון השוואתי בין בנך שהתנהג "לא נורמטיבית" לבין ירדן שהתנהג נורמטיבית. זה מאוד מאוד מעליב לאמא. ואין על זה שליטה, על העלבון. מצד שני זה ברור שאם את באה עם שאלה כזו לפורום, תצטרכי להתמודד עם תשובות כנות, שיכולות כאמור להיות מאוד קשות לעיכול ולא תמיד רגישות. בכל מקרה, כאמא לילד עם קשיים התנהגותיים/רגשיים/ווטאבר, חוויתי על בשרי את ההתמודדות הזו, וכן, גם את הצורך האדיר של הורים שהיו בסביבה לנסח את הילדים שלהם עצמם כ"נורמטיביים", להיתלות בזה ממש. קחי בחשבון דבר אחד חשוב מאוד- אמא שלא התמודדה עם ילד עם קושי מסוג זה (בעיקר עם קושי שיוצר התנהגויות "אלימות" או פוגעניות), בחיים לא תוכל לייעץ שום דבר משמעותי לאמא שמתמודדת עם זה. ככה זה. תמיד תהיה מידה מסויימת, בלתי נשלטת, של ביקורת. בפריזמה של אמא של ילד שלא מגיע למצבי התפרקות, היא מייחסת את העובדה שהוא לא מגיע לשם לזכותה: ז"א, כמשהו שהוא תלוי חינוך, גבולות, רגישות של ההורים וכו'. לא בטוח שהתייעצות עם אמהות היא בהכרח הדבר הנכון עבורך כשאת בעצמך מוצפת רגשית, למרות שנאמרו לך פה המון דברים שעל פניהם הם מאוד מאוד נכונים.
לקח לי הרבה זמן להבין ש: א. הבן שלי באמת שונה קצת, ב. אני אוהבת את השונות שלו, גם אני שונה ג. מותר לי, וחובה עלי, כאמא שלו, להתערב (ז"א לטפל), רק במקומות בהם אני חשה שהשונות מסבה לו סבל, או למישהו אחר (שזה בדיוק אותו הדבר אגב, כי אם אתה פוגעני, אתה נפגע מזה בעצמך). בכל שאר העניינים, שימות העולם- שהעולם ישתנה עבורו, לא הוא עבור העולם.
ממה שאת מתארת, הילד שלך גדוש רגשית. זה טוב. הוא מלא רגש. מצד שני, יש איזה קושי לווסת את הרגש הזה וקושי להתמודד עם תסכול. זה גם טוב במידה מסויימת- כי זה מעיד על רגישות. הוא למד בפעם הראשונה את התחושה הצורבת והנוראה של בגידה. העוצמות בהן הגיב מעידות עד כמה הוא נפגע, ומצד שני- עד כמה הוא עדיין לא מבין את העולם- כמה רעים יכולים ילדים ואנשים להיות, כמה פגיע וחשוף יכול אדם רגיש להיות בעולם שלנו. וזה נכון, שרוב הילדים בגיל הזה כבר מבינים את זה- לא לסמוך עד הסוף, לךדעת לסווג מי טוב לי ומי לא וכו'. הוא אולי בתהליך יותר ראשוני של ההבנה הזו. את יודעת, אני יכולה לחשוב על מה שהוא עבר כחווייה מכוננת בחיים של אדם, הרגע הזה שאתה מבין משהו כל כך לא סביר כילד. הפגיעה. התמימות. אולי אם הוא יהיה סופר פעם, זו תהיה אחת החוויות המכוננות שלו, לכי תדעי, כמו פרוסט.
ממה שאת מספרת, יש קושי מסויים, והקושי כן גורר סבל. הרי מן הסתם הנפגע העיקרי מכל הסיפור זה הוא, וזה ילך ויחריף עם הגיל, כי הילדים הולכים ונהיים רעים יותר, ומסוגלים פחות לקבל שונות. מצד שני, זה לא נשמע לי כמו משוכה שאי אפשר להתגבר עליה בתהליך נכון של התבוננות ועבודה. תתפלאי, אגב, כמה קשיים יש למרבית הילדים, וכמה הרבה שיפור יכול לבוא מעבודה נכונה. פסיכולוג טוב יכול אולי לעזור, בכמה פגישות, לבאר לך ולו אסטרטגיות התמודדות טובות יותר עם הצפה רגשית. הייתי בודקת גם שאלת וויסות חושי, כי בהרבה מאוד מקרים זה בכלל מתחיל שם (!!!) מהנסיון שלי מול בית הספר למדתי, שהדרך הכי טובה לגייס את ההנהלה והמורים לצד הילד ולצדך, היא קודם כל לשתף פעולה ולנסות לעבוד כצוות במשותף. המורה חושבת שיועיל לילד טיפול? מצויין. גשי נא אל היועצת ובקשי המלצות. המערכת יודעת לעבוד די טוב עם הכוונה נכונה. ייתכן, למשל, שבסוף התהליך המורה תוכל לזהות טריגר להתפרצות עוד לפני שהיא מגיעה. אז, תהיה לה יכולת "ההכלה" שאת מחפשת. כרגע אין יכולת הכלה כי הם לא מכירים את נפשו. אל תצפי שהם יוכלו להכיל אותו בלי הבנה גבוהה יותר שלו, ואת זה תוכלי להשיג באמצעות גורם שלישי- מטפל, או המלצות, שייתן הכוונה.
קחי בחשבון- ילד מיוחד (מוכשר/ מחונן/ רגיש) דורש היפתחות של ההורים מול המחסומים שלהם עצמם. קחי נשימה עמוקה, בררי עם עצמך איפה לך קשה להתמודד מול בית הספר, נקי את זה, והמשיכי הלאה. אז, גייסי את בית הספר לטובתך, התרחקי רגשית מבורות שאת עלולה ליפול אליהם. אני בטוחה באלף אחוז שיהיה בסדר. רגישות יתר היא תכונה נפלאה, שצריך רק לדעת לנתב אותה נכון ולצרכים חיוביים.
|
תוכן התגובה:
|