|
3/2/2011 19:13
|
רונה
|
מאת:
|
|
את יודעת מה מפריע לי בכל התגובות שלך?
|
כותרת:
|
כי באמת אני חשה אמפטיה גדולה למקרה שלך ולבנך אבל בכל המקום הזה אני לא שומעת ממך מה הילד הרגיש אחרי. אני שואלת ושואלת. סיפרתי את הסיפור של ירדן וכללתי בכוונה גם את התחושות שלו אחרי המקרה (תשישות ועייפות נפשית ופיזית ממש קריסה) ואני שואלת שוב ושוב וכמו שחני כתבה כל כך יפה - מה הילד אומר? מה הוא אמר לך בבית? האם ישבתם ודיברתם? את כל כך מרוכזת בכעס שלך על המערכת שאת בכלל לא ממוקדת בו - בצרכיו וברגשותיו או שאת פשוט לא משתפת אותנו. את מצפה מהמערכת להכיל אותו ואולי הצפייה שלך לגיטימית אבל לצערי לא ריאלית במציאות של מערכת החינוך בארץ אבל את מצפה ואת בעצמך בכל דברייך עסוקה בתגובת הבית ספר ונציגיו ולא בתגובתו של הילד לאירוע. אז בגלל שאת מרגישה שתייגו אותי כ"כן" ואותך כ"לא" אני ממשיכה להתעקש: 1. מה אמר ילדך? איך הוא הרגיש אחרי האירוע? מה כאב לו הכי הרבה? איך הוא מרגיש לגבי ההתפרצות שלו? 2. פרט לאירוע הזה אני מבינה שיש לו התפרצות זעם פעם בחודש- מה שבעיני אינו בלתי סביר או לא נורמטיבי .אבל איך הוא בשוטף עם האחים שלו למשל? איתכם?
ואת יודעת, לוקחת סיכון בעוד חשיפה כי חשוב לי שתביני, כשירדן היה בן 3 פתאום היו לו התקפי אלימות בגן כל פעם שאבא נסע לחו"ל (ראי תגובתי לדיון של מאמוש על שחף). ואז זימנו אותי לפגישה עם פסיכולוגית הגן שאמרה לי שיש לי "ילד אלים עם בעיות תקשורת". יצאתי משם שבורה ומרוסקת והאיש , תודה לאל על קול השפיות בביתנו, אמר לי בזו הלשון " זיוני מוח. הוא מרביץ כשאני נוסע והגן הזה -הפרטי- שעליו אני משלם 3200 ש"ח בחודש ויש בו 14 ילדים עם 3 אנשי צוות יתמודד עם זה וזהו" וכך היה. דיברתי עם הגננת , הכנתי אותה כל נסיעה היתה הערכות מתאימה בבית ובגן כולל שיחות עם ירדן ופרסים על התנהגות טובה עד שהתופעה דעכה אחרי חודש. הילד האלים שלי הפסיק להרביץ לעד כי נתנו לו כלים להתמודד עם הכעס שלו על העדרותו של אביו האהוב.
את מציינת שהבית ספר קשה לו אז בוודאי ובוודאי שמאוד יכול להיות שזה היה טריגר להתפרצות כוללת מתוך עומס נפשי. אז מה את עושה בנדון? רונה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|