|
3/2/2011 18:25
|
בעילום - זקוקה לדעה
|
מאת:
|
|
הדברים הם לא שחור או לבן ואיזון היתה ותמיד מילת המפתח
|
כותרת:
|
נתחיל מזה שהילד שלי לא היה אלים. הוא לא זרק מישהוא מכיסא ולא זרק כסא על מישהוא - הוא הפיל כסא. אני עבדתי פעם אצל אדם חשוב ומכובד והייתי עדה לזה שכשהוא התעצבן מאד על איזה מחדל אצלו בעסק הוא הלם עם האגרוף שלו על השולחן ואמר בטון מאד כועס: זה העסק שלי ואני אחליט לגבי...." הקיצור אגרוף שלו על השולחן שלו. הילד שלי הפיל את הכיסא - - משך את המשענת אחורה בעוצמה. נכון חס וחלילה יכול היה לקרות משהוא גם ממעשה כזה אם כי הסיכוי להערכתי לא גבוה.
התחושה שלי היא שהילד שלי ברמת סטרס מאד גבוהה ואני לא יודעת מה הדבר הנכון לעשות. לפי הניתוח שלי הוא לומד קשה מדי - במובן שהוא לומד הרבה שעות ומשקיע את עצמו עמוק בלימודים ובתפקוד גבוה ואולי הוא במצב של עומס יתר. הוא ילד עם עולם פנימי מאד עשיר וזקוק להיות בקשר עם העולם הזה וצריך זמן ופנאי פנימי וכל העומס של הלימודים סוגר עליו. בתכלס מי צריך את כל השעות המטורפות האלו. והמסגרת מאד הישגית ותובענית. אז מצד אחד היא באמת עונה על הצרכים של אתגר וכו' אך מצד שני אני מרגישה עייפות פנימית. אין איזון בין חיי ילד לחיי תלמיד. גם כשאנחנו עייפות ושחוקות ויבוא עניין לא רציני בעבודה אנחנו יכולות להגיב מחוץ לפרופורציות של האירוע והפרשנות שלי היא שזה מה שקרה לו. שלא לדבר על זה שבאמת זה סטירת לחי מבחינתו על אובדן שמירת הסוד.
התחושה שלי שכל המערכת וגם רובכן קמו נגד הילד שלי בטירוף ובעמוק משלכן. נכון התגובה שלו לא מתאימה. נכון בית הספר מסוג של בית הספר שלנו הוא מקום ללמוד ולא מקום לעבד תהליכים חברתיים וזה בעיה שלי ששלחתי אותו למקום כזה אבל עדיין יש מקום גם למה שעבר וקרה לילד שלי גם אצלכן וגם בבית הספר שלו.
יש בתוכנית הלימודים כל מיני מילים יפות על ניהול קונפליקטים ועל נתינה וכו' אבל כשה מגיע לעניין ממשי שקורה בבית הספר רואים שהגישה מאד שיטחית.
אז אני כן רואה הרבה במה שאתן אומרות - בפרט לגבי למה התגובה שלו מהווה הפרעה לשגרת בית הספר ולמה אי אפשר שכולם יגיבו ככה כל יום כל היום ולמה לא הכל צריך לעצור דום עם ילד כזה או אחר נפגע גם אם מאד קשה, אבל באותה מידה אני מעוניינת לשמוע שגם מבינים את עוגמת הנפש שלו ושבית הספר הוא בית חינוך לא פחות מאשר בית לימוד.
צר לי שאתן לא רואות את העוצמה שבהתנהגות של ירדן. אין לי ספק שמה שהוריד מירדן את ההצקה של השמן המסריח זה שהוא עמד מול הכוח של ירדן והעוצמה שלו ולא מול ההבלגה שלו. באיזה שהוא מקום כל המערכות ניראות לי כאלו צבועות ומתחסדות. הוא ילד - איך הוא אמור היה לפרוק את כל מה שהצטבר בו. בצורה שקטה ומנומסת?
אז תודה לכל מי שטרחה וישבה וכתבה בדם ליבה את דעתה.
תודה מעומק הלב לכל האימהות שהצליחו לראות גם את הצד שלי ושל הילד שלי בתמונה. אני חושבת שהילד שלי עומד בכל הקריקטריונים של הילד של רונה. אפילו שהוא עוד לא הלך להתנצל למורה ועוד לא מצליח להכיל את הכל. אני חושבת ששיגתן שתייקתן את ירדן בצד של הטובים ואת הבן שלי בצד של הרעים (ועל הדרך גם אותי ואת רונה וגם רונה עצמה) אבל כמו שאמרה פה משהיא פתחתי הודעה אז אני מוכנה לשמוע את כל הדעות וגם מהדעות הכי פחות אוהדות למדתי וקיבלתי ואני אקח לתשומת ליבי.
מצחיק שכל אחד יש לו את הפרשנות שלו. המורה מאחר והיא יודעת שאני הייתי מאד חולה ושאני במצב של סוג של חרדה חושבת שכל מה שקורה לו זה בגלל שהוא בחרדה בגללי. שאני מעבירה לו את החרדה שלי. אתן יש לכן את הדעה שלכן. וכל אחד בטוח שהמשנה שלו היא הנכונה ושעל פיה יש לפעול. אבל אני האמא ואני צריכה לפעול לפי צו ליבי. אני ממש לא חושבת שהבן שלי פועל מתוך חרדה שמקורה בי. אני כן חושבת שהוא נמצא בשיא של כמות העומס שהוא מסוגל לסבול. אני יודעת על ילדים שבית ספר רגיל והישגי פירק אותם נפשית וככל שהם יותר רגישים ככה זה יותר קיצוני וללא קשר ליכולות כי מי שיש לו יכולות הרבה פעמים מאד תובעני כלפי עצמו. אני גם חושבת שהוא באיזה שהוא מקום עוד לא יצא אל העולם ולומד הכל בצורה בתולית ועוצמתית בדרך הקשה מעצם המסגרת הנוקשה שהוא הונחת אליה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|