מקווה שלא מאוחר מדי להגיב. נכנסתן שתיכן לליבי. מי שלא היתה במקום הזה, לא תוכל להבין. מי שלא חשה אי פעם את חיצי הביקורת וההתנשאות בשל התנהגות כזו או אחרת של ילדה, לא תוכל להבין. גם אני פעם, אבל ממש ממש פעם, לא דמיינתי לרגע שהילד שלי, המקסים והמתוק, ששובה את ליבות הסובבים, שהוא יהיה שותף פעיל בהתנהגויות כל כך לא הולמות בכתה. בבית ספר. לא ולא בחוגים, שם טוב לו ונפלא לו. כן במערכת החינוכית, זו שרואה את כלל התלמידים "המחונכים" ולא רואה ממטר את הילד שלי. ילד "לא מחונך" לפרקים (בניגוד לאחיו "המחונך"). הילד שלי מטופל מדי שבוע וזה נפלא (ויקר...), אך עדיין, למרות כל הייעוצים, המחנכת לא מצליחה להכנס אל ליבו, לראות אותו באמת, להבין למה ומאיזו סיבה הוא התפרץ הפעם, מה גרם לו לברוח מהכיתה. ולמה לעזאזל, היא לא מצליחה לראות אותו לעומק ולהוציא ממנו את היופי שבו.להבין מאיזה מקום הגיעה ההתפרצות.
אני כל כך מבינה את המצוקה בה היית באותו יום. הייתי שם ומדי פעם גם אני מחליקה בכאב במדרון התלול הזה. מתחילה באותה עת לטפס חזרה ומזכירה לעצמי, שהילד שלי אהוב ומקסים, רואה הכל ולפעמים בלתי נראה במערכת החינוכית הרגילה מדי (לא לכולם יש פריווילגיות פיננסיות לחינוך אחר).
מזכירה לעצמי שיום יבוא והוא יגיע למקום טוב בזכות העבודה שאנו עושים. והדרך לשם לא קלה... הדרך לאיתקה, המסע אכן ארוך ומלא הפתעות, טובות וכואבות.
כמה קל להאשים הורים, לבקר ולשפוט אותם, להתנשא. כמה שזה כואב, כמה שזה חצוף. כמה שזה עלול להוביל את ההורה לתהומות מיותרים. מי שלא יודעת איך זה להרגיש את חיצי הביקורת והזלזול בהגעה לבית הספר, לא יכולה לתקוף אותך. בדיוק כפי שגליה כתבה המשקפיים אחרים, הצבעים שונים, המציאות אחרת.
כמה קל לגדל ילד שהכל בא לו בקלות, שהכל מווסת אצלו, שהמורים כולם שמחים ללמד אותו. כמה שזה קל. כמה קשה לגדל ילד שההתמודדות שלו עם העולם מורכבת. וכמה זה מאתגר. וכמה שזה כואב וגורם לסיפוק ואושר עם כל התקדמות! מחזקת אותך ו...ברוכה הבאה לאחוות השתיקה.
|
תוכן התגובה:
|